אמנות היא חיבור בין פרספקטיבה למדיום, ותצוגתה מוליכה לחיבורים שונים עם קהל, לתהליכים ולמפגשים שמתרחשים בין צפוי ללא־צפוי. הזמנה לביקור במחסני מוזיאון תל אביב לאמנות הובילה אותי לפתק, הפתק הוביל אותי ליצירה, והיצירה לקחה אותי אל נבכי נשמתי.
הכול התחיל בכספת של המחלקה לאמנות מודרנית במוזיאון תל אביב לאמנות, במהלך סיור במסדרונות השמורים ביום־יום לעובדים וליצירות המאוחסנות במבנה. בכספת המחסן מדפים ורשתות, על המדפים מונחים בעיקר פסלים ועל הרשתות תלויים הציורים הממוסגרים של האוסף. על אחת הרשתות נותר מקום חסר ועליו הונח פתק המודיע: "שמור לנערה מטולון קיסלינג (תלויה ביגלום 5.3.20)". אז, עוד חשבתי שהנער הוא נערה. בעיקר קסם לי שמחכים לה, שהמקום שלה שמור.
להסתכל על ציור ולראות בו את הבן שלך. קצת מופרך כשהילד (שלך) עוד לא בן שנתיים וחצי. ובכל זאת, כי הוא רזה, גמלוני, עיניים גדולות ושיער חום. כי יש בו שבריריות.
לכל יצירה באוסף המוזיאון יש תיקיית יצירה המכילה אינפורמציה על אודותיה. שם העבודה: נער מטולון (Jeun Garçon de Toulon), שם האמן: מואיז קיסלינג, שנה: 1930, התורם: אלכס מאגי. התכתבויות הקשורות ליצירה, ותיעוד מעקב אחר תצוגה ואחר השאלות אל מחוץ למוזיאון – כל השאלה מחייבת ב"דוח מצב" שמדווח בו על תקינות היצירה והמסגרת, אם נמצא פגם מציינים זאת בכתב – אלו אסופים בתיקייה המשרדית שנושאת גם היא, כמו היצירה עצמה, את מספר הרישום המוזיאלי.
הכול התחיל בביקור בטיפת חלב בגיל חודש. במהלך בדיקה שגרתית אמרה האחות שהיקף הראש של בני הוא מעל המדדים. משם הגענו אל רופא־מיון־בדיקות־נוירוכירורג־נוירולוגית־פיזיותרפיה־ריפוי בעיסוק־קלינאות תקשורת־MRI־בדיקות גנטיות־אבחונים־נכות־EEG־מעון יום שיקומי.
הנער מטולון נראה יושב על שרפרף, מאחוריו דלת אדומה והוא גבוה ממנה. הפרופורציות של החדר אינן ברורות, ויש בתיאור משהו דחוס, כמו מתפקע, בוקע, ובכל זאת עדין. לבוש בסוודר כחול ומעליו ז'קט ירוק־אפרפר ובו כפתור אחד, במכנסיים כהים. ידיו שלובות לפנים על אזור החלציים, באופן שמזכיר לי תצלומים של הצלמת ההולנדית רינקה דייקסטרה, שבהם נערות ונערים מצולמים על חוף הים, והזרועות שמוטות או צמודות אל הגוף. הגוף לומד כנראה מאוחר יותר להיות יותר סמכותי, או להישען על עצמו ועל חפצים בצורה פחות חשופה.
אני לא זוכרת מתי לראשונה פרש בני את זרועותיו לפנים. וזה מוזר כי זה משהו שהעסיק אותי מאוד. חיכיתי וקיוויתי ליום שבו לא ארים את ידיו ואניח אותן עליי כדי להרים אותו. ויום אחד זה כנראה פשוט קרה.
נזכרתי בגופי עבודות נוספים של דייקסטרה, תצלומי אימהות וילדיהן ביום הלידה ותצלומים של לוחמי שוורים ברדתם מהזירה. שמעתי את האוצרת ג'ניפר בלסינג מתייחסת לתובענות הקיימת במצבים האלה, ומציינת דיוקן עצמי של האמנית שקדם להם, ובו היא עומדת בבגד ים על רקע אריחי בריכת שחייה. הדיוקן העצמי צולם בתקופה שבה דייקסטרה שחתה כל יום לשם שיקום לאחר תאונת אופניים. דייקסטרה מעידה שהתצלום נעשה בקצה גבול היכולת, ומציינת שאפיסת הכוחות שואבת, ומייתרת את המחשבה על התייצבות מול המצלמה. אולי החוויה הזו היא שנתנה לה כצלמת את הרגישות להביט נכוחה מבלי לכוון להפקת תוצאה מסוימת. זו מלאכה עדינה ליצור את הסיטואציה ובו בזמן לתת לה לקרות.
משיכות המכחול מנכיחות זירת התרחשות. הפעולה הזו, מסגור של חיים בעבודת אמנות, מייצרת מקום לנסיבות, להיכרות, לתנועה (גם אם מתוך עמידה במקום). אני רואה את דמות הנער מול הצייר, ותוצאת המפגש ביניהם מייצרת עבורי רגע של תפיסה; נגיעה במכלול התייחסויות שמתוכו נפרש מה שנתון לשליטתנו לצד מה שאינו בר־שליטה.
תיקיית היצירה של נער מטולון נדמית לי עכשיו כמו התיק הרפואי שלו, שכבות של נסיבות, של דוחות ושל חיים. והוא מחכה לנו במוזיאון באולם יגלום שנסתכל עליו, אולי נבין את הקוד הגנטי שהוא אוצר בתוכו.