פָּפָּמָמי + פְּרוֹגְרֵס

בכורה ישראלית לצמד סרטוני הווידיאו פָּפָּמָמי (Papamummy) ופְּרוֹגְרֵס (Progress), יצירות אודיו־ויזואליות רב־חושיות שיצרה השלישייה הירושלמית וָאקֶלְקוֹנְטָקְט (Wackelkontakt).

כל הדרך מההרים אל הקומפוסט של מוזיאון תל אביב לאמנות, ואקלקונטקט — אייל (ללי) ביטון, מרקו מילבסקי טומסין ותומר דמסקי — בשיחה עם ניר שאולוף, אמן ויוצר תיאטרון, שותף בכמה עבודות של השלישייה.

תודה לוָאקלקונטקט ולניר שאולוף
עריכת טקסט: עינת עדי

הפרויקט נוצר במסגרת תכנית רזידנסי של הזירה הבין-תחומית
ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות


פפממי
תסריט ובימוי: ואקלקונטקט [אייל (ללי) ביטון, מרקו מילבסקי טומסין, תומר דמסקי]
צילום ועריכה: אייל (ללי) ביטון
בהשתתפות: תומר דמסקי, ניר וידן
הופעת אורח: דנה טקץ׳
עיצוב, בנייה ותפעול סט: מרקו מילבסקי טומסין
איפור: עדי כהנא
דרמטורג ובמאי פרפורמנס: ניר שאולוף

פרוגרס
תסריט ובימוי: ואקלקונטקט [אייל (ללי) ביטון, מרקו מילבסקי טומסין, תומר דמסקי]
צילום ועריכה: אייל (ללי) ביטון
בהשתתפות: תומר דמסקי, ניר וידן, סווטה
בניית סט: מרקו מילבסקי טומסין
עיצוב אובייקטים: מרקו מילבסקי טומסין, דנה טקץ׳, תומר דמסקי

[ניר שאולוף] שלום ואקלקונטקט. אנחנו יושבים בירושלים, עיר הקודש, בקומה העליונה של קניון רב־מכר באזור התעשייה תלפיות. פה נמצא אחד הסטודיואים שלכם, נכון?
[אייל (ללי) ביטון] הסטודיו החדש.

[ניר] אתם עובדים גם במרתף ברחוב שטראוס, במאה שערים — וכאן יש לכם אולפן, שנמצא בעליית הגג של גוף תיאטרון ופרפורמנס בירושלים. אתם נמצאים פה ברזידנסי של הזירה הבינתחומית, שבאופן מוזר בניתם אותו גם פיזית וגם קונצפטואלית, נכון?
[ללי] בגדול, הפרויקט שלנו היה הרבה שנים בלי סטודיו. אנחנו עובדים באופן קצת יותר נוודי, מפוזרים על כמה מקומות, תלוי בפרויקט.

[ניר] אתם פרויקט מתעתע. אם שואלים אותי מה זה ואקלקונטקט, אני אומר שזה תומר דמסקי, אייל (ללי) ביטון ומרקו מילבסקי טומסין, שעושים כל מיני דברים בספקטרום שבין סאונד, וידיאו, מוזיקה והופעות חיות — ולדבר הזה יש כל מיני הרחבות: יש לזה יד שנוגעת בבמה, יד שנוגעת באובייקטים, יד שנוגעת בפרפורמנס, יד שנוגעת בהקלטות. אז זה אמנם פרויקט אודיו־ויזואלי, אבל הוא נעוץ עמוק בתוך מוזיקה.
[ללי] כן, זה נולד ממוזיקה, למרות ש…
[תומר דמסקי] זה תמיד היה גם ויזואלי.
[ללי] נכון, זה נולד בתור פרויקט של מוזיקה שיש בה דימוי, מהרגע הראשון, ואין היררכיה בין הדימוי המוקרן לבין הסאונד והמוזיקה. הרבה פעמים, כשעושים מופע לייב של להקה, היא יוצרת את המוזיקה ואחר־כך מצרפים מישהו חיצוני שמוסיף אלמנט ויזואלי. פה הפן הוויזואלי היה קיים מלכתחילה. מהרגע הראשון זה היה פרויקט שיש בו וידיאו ואודיו שמחוברים ומשפיעים זה על זה בזמן אמת.

[ניר] בואו רגע נעשה סדר ונלך כרונולוגית: מתי הייתה הפגישה הראשונה שלכם?
[ללי] זה נולד הכי קלאסי: גרנו ביחד שלושתנו, אני עבדתי אז על מערכת של סאונד ותמונה — ומרקו ראה את זה ונראה לי שזה הגניב אותו, ואמר: ״בוא נעשה משהו ביחד“.
[מרקו מילבסקי טומסין] כן, ראיתי את הדברים שללי עבד עליהם — מסך אולד סקול, טלוויזיות ישנות וציוד אנלוגי, שהוא השתמש בהם בשביל לייצר דימויים שמסכים אנלוגיים לא אמורים לייצר, בהתחלה בעיקר דימויים בשחור־לבן. הדירה היתה סוג של סטודיו, לכל אחד היה חדר משלו וכל אחד עבד על הדברים שלו, אבל היו זליגות, היינו מדברים ושומעים את הדברים של האחרים.
[ללי] ואז מרקו ואני החלטנו לשלב את המערכות, פיזית ורעיונית. התחלנו לעשות חזרות, ולי לא הייתה הכשרה במוזיקה. חיפשתי להתעסק עם החשמל, זה מה שעניין אותי, לא בהכרח מוזיקליות — פשוט כי לא ידעתי. למדתי את זה דרך העשייה.
[מרקו] ואז הצענו לתומר דמסקי לבוא לעשות אתנו קטע.
[תומר] זה התחיל בתור אירוח, התארחתי בהרכב שלהם, ואז כתבנו ביחד קטע להופעה, De Point, שהפך לשיר הראשון שלנו. זה שיר שהוא גם אבן פינה בדרך שבה אנחנו עושים דברים. זה היה ערבוב של רעיון מוזיקלי ורעיון מילולי: לקחת קצב מטרונומי ולהכפיל אותו, ואת זה להטמיע בטקסט תיאורטי (של וו.ג׳יי.טי. מיטשל) שמקשר בין מילה ודימוי. באותה תקופה למדתי אמנות, וכשראיתי מה שמרקו וללי עשו עם הפירוק של הדימוי, הרגיש לי נכון להלביש על זה את הטקסט.

[ניר] אז הדבר הראשון שאתם קוראים לו שיר נוצר בעצם מתוך מחשבה על אקט של מופע. זה ממחיש משהו לגבי ואקלקונטקט: אתם יוצרים משהו שנועד להיות מבוצע מול קהל ויש לו אופי של פרפורמנס חי — ומצד שני הוא כתוב ויש לו לחן, כמו שיר.
[תומר] אחרי זה חיפשנו עוד טקסטים שמעניינים אותנו במובן הפילוסופי־התיאורטי, ועשינו ניסויים בלחבר אותם למבנה מוזיקלי טכני שמתאים להם. עבדנו בפורמט של רזידנסי: שבוע רצוף בסטודיו שטראוס, להשתלט על החלל ולעבוד.
[מרקו] אפשר לקרוא לזה ג׳ם של רעיונות: חושבים ומדברים — לא ג׳ם במובן המוזיקלי.
[תומר] היו גם תרגילים שהיינו נותנים לעצמנו.

[ניר] זאת הייתה התקופה שבה בניתם לעצמכם את הפרקסיס של הסטודיו שלכם, שיש בו הרבה מבנים וחוקים צורניים. לאיזה עולם הייתם שייכים בשלב הזה?
[ללי] היה רגע, אחרי שנה או שנתיים, שעצרנו לשאול מה אנחנו עושים ומה מעניין אותנו. והסכמנו שאנחנו עושים שירים — אבל אנחנו עובדים על אובייקט. הלהקה היא כמו אובייקט, ויש אובייקט שהוא אלבום של מוזיקה ואתה יכול לקחת אותו ולשלב אותו בתוך מופע או מיצב.

[ניר] השלב הבא היה לשלוח ידיים החוצה מהסביבה שממנה הגעתם — בוגרים של מוסררה, מסצינה ירושלמית מסוימת של מוזיקה ושל סאונד — אל חללים ופלטפורמות של אמנות, וידיאו ותיאטרון.
[תומר] הרצון לא להיות בתוך קופסה אחת, של סצינה ספציפית, היה שם כל הזמן. לעשות דברים שמדברים לכל מיני סוגים של אנשים, בכל מיני סוגים של אירועים ואינטראקציות חברתיות; להיות גשר בין סצינות ולתקשר עם סוגים שונים של קהלים, להביך את כולם באותה מידה, ולהביך את עצמנו מול כל קונסטלציה תרבותית; להצליח ללטף את הממסד וגם לא להזדקק לו.
[מרקו] זה בדיוק זה. אנחנו יכולים ליהנות מהמבוכה של עצמנו ושל הקהל, בכל מיני צורות.
[ללי] אנחנו תמיד חושבים על הקהל, אנחנו עושים את זה בשביל קהל. מההתחלה, אנחנו עובדים בשביל הצופה.

[ניר] מי הקהל שאתם עובדים בשבילו?
[מרקו] כל הטווח בין ילדי צימר וקסטה לאוצרים במוזיאונים…
[תומר] וגם סתם אנשים שמוכנים להתמסר לחוויה עם הקצנה חושית. לפעמים הקהל הכי טוב הוא זה שלא מצפה ולא מוכן.
[ללי] אולי בגלל זה אנחנו מסרבים להתמסר לז׳אנר, כי אז אתה מגביל את עצמך לסוג מסוים של קהל.

[ניר] מעבר להגדרות של ז׳אנר ושל מדיום, יש גם תכנים שמעניינים אתכם. רוצים לדבר על זה?
[תומר] דיברנו על חוויה ועל מבוכה — מה קורה בגוף של בן אדם בתוך חוויה שאנחנו תופרים בשבילו. אנחנו מתעסקים בחושי: המפגש בין מה שרואים למה ששומעים ומה שנושמים. זה הכל חלק מחוויה שיוצרת דיסוננס חברתי: אנשים לא כל כך מבינים מה קרה לפני שניה. חוץ מזה, אנחנו גם אוהבים מרקמים דוחים.
[מרקו] להתעסק בקקי זה חלק מהחוויה האנושית.
[תומר] מעניינים אותנו מנגנוני הצפייה. אנחנו צופים לא רק באמצעות עינינו, אלא גם באמצעות הגוף. כי הגוף הוא המדיום המיידי והנגיש היחיד שיש לך. כשאתה רואה משהו גופני אתה מיד משליך את זה על הגוף שלך. אנחנו עצמנו בעלי סף גירוי מאוד גבוה, אז אם אנחנו רוצים שזה יגרום גם לנו להרגיש משהו זה חייב להיות קיצוני, גם בווליום וגם בדימוי.

[ניר] אחד המפתחות שאתם נותנים הוא הטקסטים של השירים, שהם האזור הכי ליטרלי בואקלקונטקט, תרתי משמע. כבר אמרנו שחלק מהטקסטים שלכם הם ציטוטים מתוך טקסטים תיאורטיים.
[תומר] אני חושבת שאפשר לדבר על טקסטים ועל מלודיות באותה נשימה, כי שניהם באים מאותם מקומות. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מקליטה מהרדיו או מוקסמת ממשהו שיש בעולם — אין רצון להמציא, יש רצון לחבק דברים שכבר קיימים.
[ללי] וגם לנצל ולגנוב. פָּפָּמָמי הוא שילוב של ציטוטים, מש־אפ בין שיר של אנטונן ארטו — שאומר שהוא האבא והאמא של עצמו, והאח התאום, ואשתו, והוא לא מאמין באבאמא — ציטוט שנלקח מתולדות המיניות של פוקו, וגם משהו מדלז, שבכלל ציטט את ארטו… ההשראה היא העולם של מופעים אור־קוליים של מוזיאונים ואטרקציות תיירותיות, כמו מגדל דוד ומצדה, וגם פרסומות לייף־סטייל, אסתטיקה של ניו־אייג׳ ומאבקים לשימור עצמי.

[ניר] יש קטע בסרט הנלווה, שרואים בו את הפנים של תומר טבועים בכנאפה (דימוי שמופיע גם בעטיפה של האלבום) תוך דיבור של מונולוג ארוך. יש בו משהו מושך ודוחה בבת אחת. כתום זרחני, אבל מאוד אפל. יש שם הרבה ממה שאתם מדברים עליו. רוצה להרחיב על זה?
[תומר] במצב פיזי של חמש שעות בתוך כנאפה, עם סירופ של כנאפה בעין, יש חוסר אונים, שיכול להוביל לכנות מאוד גדולה. בדיעבד, אפשר להגיד שהיה פה רצון להיטמע בתוך משהו שהוא לא אני, אבל שאני רוצה להפוך להיות הוא; סוג של ״אתה אוכל אותו והוא אוכל אותך“. 

[ניר] אפשר להתחכם ולהסביר למה החומרים האלה מתחברים גם ביוגרפית: גרתם במוסררה, רגע משער שכם, ואת הקניות שלכם עשיתם במזרח העיר, אז זה בא לידי ביטוי בדימוי הזה. אבל אתם גם ממוקמים בעולמות תרבות אחרים לזה, והדיסוננסים האלה הם כלי עבורכם. כמו המתח בין wellness והרס עצמי, או בין רוך ואלימות.
[תומר] יש שם משהו שהוא מצד אחד ביקורתי אבל מצד שני גם אמיתי. אני חושבת שהשאלות של שיפור עצמי הן אמיתיות ואנחנו מתעסקים בהן — אבל זה גם כל כך מנוצל על ידי התעשייה בשביל לעשות כסף. הדו־פרצופיות מעניינת. לרוב, אלה המקומות שמושכים אותנו.
[ללי] הנושא שלנו הוא מופע מול קהל, אנחנו מקבלים זמן מול אנשים — וזה משהו משותף עם עולם הסדנאות, שבו אתה הולך להיות עם קבוצה של אנשים ומשלם כסף בשביל שמישהו יעביר אותך חוויה משנת־חיים. אני חושב ששם אנחנו מוציאים עניין בניו־אייג׳.

[ניר] אתם קולקטיב בלי היררכיה. יש משהו אידיאולוגי במחויבות שלכם לעבודה משותפת ושוויונית.
[מרקו] זה לא אידיאולוגיה, זה פשוט קורה כך. ברור מאוד לשלושתנו שבשיתוף יש רווח גדול יותר לכולם.
[ללי] אני לא חושב שזה אי פעם נעשה כהחלטה מודעת. אני מאמין בשיתוף ולא בריכוז הכוח אצל מישהו אחד, פשוט כי אני מעדיף לעבוד עם אנשים אחרים — זה מייצר דברים הרבה יותר מורכבים ממה שבן אדם אחד היה יכול לעשות, וזה גם מערער על מנגנונים של כוח.

[ניר] מה עושים כשזה נתקע?
[ללי] זאת לא השיטה הכי יעילה, זה בטוח. יש הרבה קונפליקטים ודברים לוקחים הרבה זמן, כי אין זכות וטו. אתה צריך לשכנע את האחרים או להשתכנע בעצמך, או לוותר. סוג של ארגון כאוטי. אותי לא מעניין לייצר דיבור על מנגנונים של כוח ושל זהות באמצעות מנגנון קפיטליסטי. התעשייה — גם של המוזיקה וגם של האמנות — עובדת בצורה כזאת

[ניר] בעולם המוזיקה בדרך כלל יש אלבום, ואז מוציאים וידיאו כדי שתהיה לו נראות ברשת שתתמוך בו. אבל נראה לי שלקליפ הכפול של פפממי ופרוגרס (שאחד מהם הוא השיר הפותח של התקליט שלכם והשני שיר חדש) יש קיום עצמאי.
[מרקו] זה היה הרעיון מלכתחילה, ליצור שני סרטי וידיאו שעומדים בפני עצמם ומתקשרים זה עם זה, ולא רק כשירות למוזיקה.

[ניר] בואו נדבר על הוידיאו פפממי. עבדתי אתכם על הדרמטורגיה שלו — ויש שם נרטיב, דימויים ודמויות. התחלתם מחשיבה על תסריט?
[ללי] זה עבד כסוג של סטורי־בורד אבסטרקטי, לא ליניארי, של דימויים, דמויות וסיטואציות. בתהליך הזה היה לנו שותף בשם אריאל בראון, שקראנו לו לעשות אתנו סיעור מוחות.
[תומר] זה היה כמו לשפוך לקערה הרבה רעיונות, ורק אחר כך לסדר אותם.
[ללי] עבדנו הרבה על בילד־אפ. כל הרעיון של ואקלקונטאקט זה הבילד־אפ.
[תומר] ניסינו לפרק את הדמות בשיר: מיהו הפפממי? חזרנו לשיר של ארטו, וגם לטקסטים תיאורטיים שלו, שבהם הוא מתייחס לתיאטרון הבאלינזי ולתיאטרון במזרח באופן כללי. הבאתי לקבוצה מחשבות שלו על איך הגוף זז. מתוך זה, חשבנו על הפפממי כדמות קמאית, עתיקה, שהיא באיזשהו מקום גם האב הרוחני של הילדה — הדמות הראשית בסיפור, שאנחנו קוראים לה ״הלא־ילדה“. הפפממי הוא גם אב קדום שלה וגם ביטוי של התת־מודע שלה, או המצב הבעייתי, או אולי הסכיזופרניה שלה. הבנו שבמערכת היחסים ביניהם, הלא־ילדה רוצה לרפא את עצמה על ידי זימון של אב רוחני, ובו־זמנית על ידי התעמתות עם עצמה. אז היא הולכת ועושה טקסים עם עצמה, כמו יוגה על דשא סינתטי עם מזרון יוגה מדשא סינתטי. בדמות של הפפממי (שמגלם ניר וידן) גם שיחקנו עם הסיפור של אדיפוס והספינקס: הוא חד לה חידה, או נותן לה חוכמה קדומה, בדמות סנדוויץ׳.

[ניר] גם אדיפוס פותר את חידת הספינקס כדי להביא לסיום של מגיפה בעיר…
[תומר] ברור, הכל מלמעלה. הסנדוויץ׳ מגלם את החוכמה שהפפממי מעניק לה, כמו התפוח בסיפור אדם וחווה או הלחם והדגים של ישו (רכיבי הסנדוויץ׳ שמככב בפרוגרס). באיזשהו רגע בווידיאו, הלא־ילדה והפפממי מגיעים למצב של טיפול הדדי, שבו התפקידים מתחלפים ולא ברור מי המטפל ומי המטופל. יש מרחב טיפולים שמרפרר ל״בלאק לודג׳“ (מטווין פיקס של דיוויד לינץ׳) — חלל עם חוקיות לא ברורה, שבתוכו הם עושים סשן טיפול במוקסה, צמח שמבעירים כמו קטורת על גבי העור.

[ניר] זה הזמן להגיד שחלק עצום מהעבודה שלכם מוקדש להקמת הסט, להצבה של הדברים. מבחוץ נראה כאילו אתם בונים לעצמכם את המערכת הזאת בשביל שבפרפורמנס עצמו תוכלו לפעול, והכול מחושב מראש.
[ללי] חשוב לנו לעשות את הדברים מההתחלה ועד הסוף — כל מה שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו, נעשה: אנחנו נחבר את הכבלים והתאורה, נופיע, וגם ננתק את הכבלים בסוף. אנחנו אוהבים את העצמאות, ומתעקשים על זה גם בסיטואציות שיש בהן תשתית של הפקה.
[מרקו] זה חלק מהתוכן. שלושתנו גם טכנאים של סאונד ותאורה בתיאטרון, אז זה בא לנו בטבעיות — ויש לנו ויז׳ן לגבי איך זה אמור להיות. זה הקראפט.

[ניר] יש קטע בווידיאו שבו הלא־ילדה יוצאת מהחלל השחור ומוצאת את עצמה בסופר של רמי לוי…
[ללי] היכולת לייצר ולהציג עולם פנטסטי והזוי בלי שום התערבות של מחשב, בלי הדמיות וכו׳, הייתה חלק מהאתגר שלקחנו על עצמנו. היה לנו ברור שאנחנו רוצים לעשות משהו שמצולם במציאות, באופן הכי קלאסי, והשבירה של הפנטזיה על ידי הכניסה של הלא־ילדה לרמי לוי מנכיחה את המציאות הממשית הזאת, שזולגת פנימה.

[ניר] תודה רבה, ואקלקונטקט. בשורות טובות!
פפממי מועמד לפרס בפסטיבל הבינלאומי Berlin Music Video Awards, בקטגוריית וידיאו המוזיקה הביזארי ביותר.

×