עולות חדשות

עברתי מניו־יורק לתל אביב בספטמבר 2020, והצטרפתי למחלקה לאמנות מודרנית במוזיאון תל אביב כמה חודשים מאוחר יותר. אני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים: ארבע עונות שנה מובחנות, להבין מה שאנשים אומרים, הרכבת התחתית, וכמובן (וזו לא באמת תלונה על הסצינה התל אביבית, אלא שניו־יורק היא ניו־יורק…), אני מתגעגעת לכל התערוכות הבאות והולכות.

אחת התערוכות שהוצגו שם לאחרונה, עליה קראתי מנקודת מבטי החדשה כלא־ניו־יורקית, הייתה אליס ניל: אנשים ראשית לכול, 22—2021, רטרוספקטיבה שארגנו מוזיאון מטרופוליטן לאמנות, גוגנהיים בילבאו ומוזיאוני האמנות של סן פרנסיסקו. אליס ניל, אמנית שאינה מוכרת במיוחד בישראל, הייתה ציירת פיגורטיבית אמריקאית שפעלה בניו־יורק משנות העשרים של המאה העשרים ועד מותה ב־1984.

את עבודתה של ניל פגשתי לראשונה באופן מעמיק בתערוכה חשובה שלה שנערכה בגלריה דייוויד זווירנר ב־2017. למדתי גם שבסוף חייה התגוררה מרחק שני בלוקים בלבד מדירתי ב״אפר וסט סייד“ בניו־יורק. כשהייתי חולפת על פני הבניין שחיה בו הרביתי לדמיין אותה עובדת שם, מזמינה אליה את זרם האנשים ששימשו לה כמודלים, מציירת דיוקן אחר דיוקן.

הייתה זו הפתעה לא צפויה וברוכה לשמוע, מעט לאחר שהתחלתי לעבוד במוזיאון תל אביב לאמנות, שאספנים מלונג איילנד, אדית ואלווין אורליאן, הציעו לתרום למוזיאון דיוקן מוקדם מאת ניל. זהו דיוקן נוגע ללב מ־1940 של טוני מטיי, המתואר בהבעת פנים של השלמה מסוימת עם החיים, שפתיו חשוקות, גבתו השמאלית מתרוממת בתהייה וכתפו הימנית מורמת כנגדה. יציבתו הזקופה והפרונטלית אמנם רשמית במידת מה, אך נראה כי רגלו הימנית מורמת בזווית מפתיעה, המעניקה לתנוחה תחושה של אגביות וספונטניות בלתי רשמית. רגלו נראית נטולת משקל, ונדמית יותר לבד המופשל על זרועו מאשר לאיבר מוצק.

מטיי יושב על רקע חום־אדמדם כשהוא לבוש בחליפה קטיפתית מקומטת ועונב עניבה ארגמנית. עורו עשוי בגוונים שונים של חום צהבהב ובז׳, עם הדגשות בכתום. גווני אדמה אלה מקרינים מעין הרמוניה סתווית מאופקת, שמתוכה בוקעות בחדות עיני התכלת הייחודיות של הדמות. אותו צבע תכול מפתיע בהופיעו גם על גב הכיסא. כמו רבים מציוריה של ניל, חסרונו של גימור מהוקצע מעניק לעבודה תחושת חיים. יש בעבודתה היבט של חיות הנובע מצרימה קלה, שאליו התייחסה היא עצמה באומרה כי ”יתכן שהדיוקנאות הללו ׳קופצים החוצה׳ אליך יותר מדי. אנשים אוהבים דברים שתואמים את המוסכמות“.

אף שדבר במראהו או במלבושיו אינו מצביע בבירור על תחום העיסוק של מטיי — בגלריית הדמויות הקמות לתחייה על גבי בדיה של אליס ניל הוא יכל להיות פוליטיקאי שמאלני, שָׁכן או מאהב — שהיה צייר כמותה. יתכן שהיא מרמזת על כך בתיאור ידיו החזקות, שבמחוותן הדינמית והבוטחת נראות כשירות לפעולה. מטיי, בדומה לניל, היה חבר ב”פרויקט האמנות הפדרלי“, זרוע האמנות החזותית של ”מינהל קידום העבודות“ (WPA), רשות פדרלית אמריקאית שהוקמה במסגרת ה”ניו דיל“ בתקופת השפל הגדול. ארגון זה הבטיח לאמנים הכנסה חודשית, וכן אספקה של בדים בגודל 61×76 ס”מ, דוגמת זה שלפנינו. אף שלא ידוע כמעט דבר על היחסים בין שני הציירים, הם חלקו מחויבות לאמנות פיגורטיבית בתקופה שבה שלטה בניו־יורק האמנות המופשטת. דוגמה לעבודתו של מטיי ניתן לראות כאן.

כשניל יצרה עבודה זו היא התגוררה באיזור “ספאניש הארלם“ (שם חיה במשך עשרים שנה בטרם עברה ל”אפר וסט סייד“) — שכונה של מהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית ומפוארטו ריקו — בחירה לא שגרתית עבור אמנית לבנה בתקופה שבה מרכז עולם האמנות היה בעיר התחתית של ניו־יורק. ניל עייפה ממה שכינתה אווירת ה”הונקי טונק“ של גריניץ' וילג׳ וחיפשה אחר סביבה אותנטית יותר שמתאפיינת, לדבריה, ב”יותר אמיתיות“. לאחר כמה ניסיונות בתיאור נופים עירוניים וסצינות נרטיביות, פנתה בהארלם לציור של דיוקנאות בלבד. היא הזמינה שכנים, חברים, אמנים־ידידים ואחרים לדירתה על מנת לצייר את דיוקניהם. היא כנראה ציירה את דיוקן מטיי בסטודיו זה, בעודה מנהלת אתו דו־שיח שנון — כמנהגה על מנת לשחרר את המודלים שלה מעכבות ולאפשר לשפת הגוף והבעות הפנים האותנטיות שלהם לקבל ביטוי.

העובדה שהייתה אישה וגם ציירת ריאליסטית בעולם האמנות המצ׳ואיסטי של אמצע המאה בניו־יורק, שנשלט בידי אמני האקספרסיוניזם המופשט והמינימליזם, לא בדיוק הועילה לניל, בלשון המעטה. לאחר שעבדה כמעט באלמוניות משנות העשרים ועד שנות החמישים, זכתה לפרסום בערוב ימיה ובמידת מה אף הייתה לדמות פולחן. היא ציירה דיוקנאות של אמנים כגון אנדי וורהול ופיית רינגולד, וכן של חוקרי אמנות כגון לינדה נוכלין ומאייר שפירו. ואולם, רק בחמש־עשרה השנים האחרונות, בעקבות כמה תערוכות חשובות, זכתה להכרה כאחת מחשובי הציירים במאה העשרים.

זכות היא לנו להציג את עבודתה של אליס ניל במוזיאון תל אביב לאמנות — כנראה העבודה היחידה שלה באוסף ישראלי. הענקת הציור למוזיאון משמעותית במיוחד משום שהרחבת האוסף של המחלקה לאמנות מודרנית נסמכת על נדיבותם של תורמים. תרומות הן לעיתים פרי של יחסים ושיחות הנרקמים לאורך שנים. אחרות מתרחשות לפתע פתאום, ולמולן מתקשים אנשי הצוות במוזיאון להאמין במזלם הטוב. כזהו המקרה של תרומת העבודה הנוכחית: בני הזוג אורליאן פנו למוזיאון והביעו את רצונם להעניק את הציור כמתנת קבע. קיבלתנו את מתנתם בהתלהבות, ושישה חודשים לאחר מכן הגיע הציור לתל אביב.  

בני הזוג אורליאן מספרים שהציור עזב את ביתם פעם אחת בלבד לאחר שרכשו אותו במכירה פומבית בראשית שנות השבעים. אליס ניל עצמה פנתה אליהם ושאלה האם יואילו להשאיל אותו לתערוכה חשובה של עבודותיה, אליס ניל: תצוגה ראשונה של עבודות משנות ה־20, ה־30, ה־40 וה־50, שנערכה ב־1983 בבארד קולג׳, אננדייל־און־האדסון, ניו־יורק. ארבעה עשורים מאוחר יותר, אנו נרגשים להציג במוזיאון ציור לא מאוד מוכר של ניל לקהל הרחב.

הציור טוני מטיי מוצג כעת בגלריית אוסף סוזן ואנטון רולנד־רוזנברג, אולם הלן י׳ האפט וי׳ דוד האפט, שם הוא מנהל שיח מרתק עם עבודות של אמנים אמריקאים אחרים שפעלו באותן שנים — בהם מוריס לואיס, מילטון אייברי, דייוויד פארק וג׳ורג'יה אוקיף — כמו גם עם עבודות מאת אמנים פיגורטיביים אירופיים, כגון חיים סוטין וג׳ורג׳יו מוראנדי. אני מאמינה שערבוב אקלקטי זה של דחפים וסגנונות אמנותיים היה מוצא חן בעיני ניל. היא התנגדה לכל הלכה סדורה — סגנונות רווחים, תקדימים היסטוריים ותיאורי גוף נורמטיביים — וחתרה לתיאור אנשים כפי שהם בהתאם לראייתה שלה. באמצה כל מה שהיה ייחודי, כן ואמיתי, ביקשה לחלוק כבוד לחוויה האנושית ולהשרות על עבודותיה את אמונתה כי ״אסור להותיר את האנושיות בחוץ. ללא אנושיות נותרים בלא כלום“.

ועבורי, זוהי פיסת ניו־יורק קטנה, פָּנים שאני יכולה להזדהות עמם. דומה שהקמטים העמוקים סביב הפה והעיניים מרמזים על האתגרים שהעיר מציבה בפני המתמידים בה, והאיכות המחוספסת משהו שלהם מזכירה אף היא את חוויית ניו־יורק — הצללים הארוכים שמטילים גורדי השחקים, הגברים לובשי החליפות שממהרים לדרכם במרכז העיר, האובך של אוויר שאינו נקי במיוחד. כאן, בתל אביב, עיר של שמש קופחת וסנדלים בכל ימות השנה, מטיי הוא משׂוּאה אפלה במובן הטוב ביותר של הביטוי, שליח מן הבית שאף הוא מסתגל לסביבה חדשה, בלתי מוכרת אך מסבירת פנים.