רחבת המוזיאון: כרוניקה של זירת מחאה

מיום חנוכתו של מוזיאון תל אביב לאמנות הייתה הרחבה שבחזית הבניין למקום של התאגדות והתנגדות. ב־1971, במהלך טקס הפתיחה החגיגי של המוזיאון בהשתתפות אורחים מכובדים, התקבצו ברחבה כמה עשרות רופאים מתמחים על מנת למחות על אוזלת היד המתמשכת של המדינה בניהול תקציב הבריאות ועל תקציב ההקמה שקיבל המוזיאון מהמדינה, שעמד על כ־14 מיליון לירות, סכום שיכל לממן מיטות אשפוז רבות בבתי חולים ברחבי המדינה. המוחים, גברים כולם, בחלוקים לבנים ובמסכות ניתוח, אוחזים שלטים הנושאים סיסמאות כמו ״קודם בתי חולים“ ו־״14 מיליון לירות שוות 200 מיטות“. נדמה שדבר לא השתנה מאז ועד היום, שכן רופאים מתמחים ממשיכים להפגין על אותן סוגיות עצמן.

בתגובה להפגנה שערכו מפלגות המרכז־שמאל ב־25 במאי 2019 ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, שבה מחו עשרות אלפי משתתפים נגד כוונת ראש הממשלה בנימין נתניהו לבקש מהכנסת חסינות ולחוקק ״פסקת התגברות“ על פסיקות בג״ץ, השתתפו כ־6,000 איש בהפגנת תמיכה בראש הממשלה לקראת פתיחת משפטו הפלילי ב־26 בנובמבר 2019. בהפגנה, שנערכה תחת הכותרת ״מצילים את המדינה“, נשאו המפגינים שלטים נגד הפרקליטות, בהם ״פרקליטות ללא גבולות“, ״שי ניצן לחקירה“ ו״ליאת בן־ארי למאסר“, והושמעו קריאות כגון ״שמאלנים תמותו“ ו״גדעון סער בוגד“. עו״ד יורם שפטל, הידוע בדעותיו הימניות ובסגנונו הבוטה, כינה בנאומו בעצרת את הפרקליטה ליאת בן־ארי ״ראש הנחש“. ראש הממשלה עצמו לא השתתף בהפגנה. המחאה בישרה רצף של הפגנות של מפלגות הימין בכלל ושל הליכוד בפרט ברחבת המוזיאון. בזו שנערכה ב־23 ביוני 2020 נזקק העיתונאי אמנון אברמוביץ׳ לליווי ולהגנה משטרתית במהלך עזיבתו את המקום. הבחירה לקיים את הפגנות הימין דווקא ברחבת מוזיאון תל אביב, שמשמשת לרוב את תומכי המרכז־שמאל להתאגדויות בממדים קטנים, נתפסה כהתרסה.

האמן הישראלי צפריר ענבר (1933—2010) מתאר בפסטל־שמן על נייר המון רב של מוחים בהפגנה (כפי שמציינת כותרת הציור), בעלי גוון עור בהיר ובלבוש צבעוני, הנוהרים לקדמת הפורמט בתוך מרחב שנראה כי נוצר בהשראת ציוריו של האמן האיטלקי ג׳ורג׳ו דה קיריקו. קבוצת האנשים, המועתקים מתשלילים של תצלומים, נעה בתוך חלל אשלייתי שיוצרות מחיצות בצבעים שונים. בקדמת הציור, במשטח שנראה כאחת מפאות החצר, פעור חלון — ומבעד לו נשקפות שתי דמויות מחובקות, בעלות גוון עור כהה. ענבר, שהיה קצין בכיר בתחום התרבות וההווי בצה״ל, שילב במהלך השנים בין תפקידו הצבאי לבין אמנותו. ללא סטודיו או תנאי עבודה נאותים, שקד על ציוריו קטני־הממדים ופיתח את סגנונו, המבליט חיבור בין צבע ורגש. הוא נולד בנצרת, למד ציור בחיפה תחת האמן אברהם ישכיל, ובמסגרת לימודי ארכיטקטורה למד פיסול אצל יצחק דנציגר. ב־1965 הציג תערוכת יחיד ראשונה, בגלריה 220 בתל־אביב, ומאז ועד תחילת שנות ה־70 הציג כמה תערוכות יחיד נוספות, בגלריה בן־יהודה, תל־אביב; בגלריה 220, תל־אביב; ובגלריה קֶדֶם ביפו. בנוסף, השתתף בתערוכות קבוצתיות, בהן תערוכה בגלריה לים, תל־אביב (לצד שמואל בונים ועמנואל בר־קדמא).

צלמי מהפכת אוקטובר (המהפכה הבולשביקית) ברוסיה, 1917, ובראשם אלכסנדר רודצ׳נקו (1891—1956), השתמשו במדיום הצילום כאמצעי לתיעוד מהפכני מעורר, שמטרתו להפוך את הצופה־האזרח למשקיף פעיל. לשם כך ביקש רודצ׳נקו, שהיה אחד מחשובי האמנים והתיאורטיקנים של הקונסטרוקטיביזם והאוונגרד הרוסי של תחילת המאה ה־20, לחרוג מהראייה הטבעית — מבט בגובה העיניים, זוויות מאוזנות וחללים פתוחים — והעדיף חיתוכים חריפים של הפריים, צילום מזוויות גבוהות או נמוכות מאוד ודחיסות מרבית של החלל. בתצלום זה, שצילם מתוך מרפסת דירתו במוסקבה, הוא תופס קבוצת צועדים ברחוב צדדי, הלבושים בתלבושת לבנה אחידה, רגע לפני הגעתם לכיכר מרכזית שבה תתקיים הפגנה. הזווית הגבוהה, המאפשרת לכלול בתמונה גם את הצופים ממרפסת הקומה התחתונה, מדגישה את ניתוק הצופה ממפלס הרחוב ויוצרת אלכסון החוצה את הפריים לשני חצאים שווים. בעיני רודצ'נקו, הצגת פרספקטיבות חדשות בפני ההמון הדהדה כמיהה לניסוח של אסתטיקה מודרנית חדשנית שתתאים להתפתחויות החברתיות והפוליטיות המהפכניות.

על רקע התעצבותה של רחבת המוזיאון כאתר להפגנות ולהתכנסויות ציבוריות, בתקופה של ריבוי מחאות אזרחיות ופוליטיות בארץ ובעולם, מוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות דמוקרטיות, עבודתו של האמן הפולני ארתור ז׳מייבסקי (נ׳ 1966, ורשה). העבודה, המורכבת מ־35 סרטונים שצולמו בין 2007 ל־2012 במקומות שונים — תל־אביב, רמאללה, ירושלים, בלעין, ורשה, ברלין, בלפסט, קרארה, מדריד, בריסל ועוד — מסמנת כיוון חדש ביצירתו של ז׳מייבסקי, שהעשייה שלו מבוססת בעיקרה על יצירת מצבים מבוימים ופרובוקטיביים. כאן, לראשונה, הוא נבלע בתוך התרחשויות שלא הוא חולל ולא הוא שקבע את כלליהן. פרט לשני סרטונים בדמוקרטיות, שבהם שחזר האמן סצינות בעקבות מרד ורשה של 1944, כל השאר מתעדים מצבים מן המוכן: הפגנות, מחאות, תהלוכות דתיות, לוויות, התכנסויות פוליטיות — כל מה שנכלל תחת ההגדרה של התקהלות המונית במרחב הציבורי. המוטיבציות להתקהלויות השונות נעות על פני מנעד עניינים רחב: אמנות, דת, שאיפה לחופש ואנרכיה, מחאה נגד כיבוש, מחאה נגד הפלות, לוויה של אחרון מנהיגי מרד גטו ורשה ולוויה של מנהיג אוסטרי ימני קיצוני, התגודדות של אוהדי כדורגל, טקס זיכרון לנערים שנרצחו. עשרות האירועים המצולמים מצטברים להפגנת־על אחת, מרהיבה ומבהילה, מרתקת וחוזרת על עצמה, שמעוררת פסימיות ותקווה גם יחד. המרחב הציבורי, על פניו השונות, מתגלה כגיבור הראשי של סך ההתרחשויות — הזירה שבה ניתן, בשם הדמוקרטיה, להגיד הכול, גם את הדברים האיומים ביותר, בעד ונגד. (רותי דירקטור)
—
העבודה דמוקרטיות מוצגת בגלריית לורנס גראף לאמנות עכשווית עד 31.7.21.

ב־25 במאי 2019 התכנסו עשרות אלפי אנשים להפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, תחת הכותרת ״חומת מגן לדמוקרטיה — עוצרים את חוק החסינות“, במטרה להבטיח את תקינות הממשל הדמוקרטי בישראל ולהציע אלטרנטיבה שלטונית בעקבות הבחירות שהתקיימו לא מכבר. בצעד נדיר, איחדו ראשי האופוזיציה כוחות — מראש הרשימה המשותפת, איימן עודה, ועד ראש מפלגת תל״ם, משה (בוגי) יעלון — ונשאו דברים במחאה נגד כוונת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבקש מהכנסת חסינות מהעמדתו לדין פלילי ולחוקק ״פסקת התגברות“ על פסיקות בית המשפט העליון בניסיון לדחות את ההליכים המשפטיים נגדו. על ראשי כמה מאות מוחים נצפו תרבושים אדומים, בשילוב שלטים עם הכתובות ״ארדואן כבר כאן“ — כך יצרו הקבלה בין שלטון נתניהו לשלטון מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית (AKP) בטורקיה ובין נתניהו עצמו לנשיא טורקיה, רג׳פ טאיפ ארדואן. הייתה זו ההפגנה הראשונה ברצף התארגנויות מחאה שהתקיימו ברחבת המוזיאון באותה תקופה. חצי שנה לאחר מכן התקיימה לראשונה ברחבת המוזיאון גם הפגנה של מפלגת הליכוד, שבקשה להביע תמיכה אישית בבנימין נתניהו.

בחודש מאי 2020 יצאה לדרך התנועה העממית ״העם נגד הסיפוח“, ששמה לה למטרה לסכל את הצעת הסיפוח של שטחי יהודה ושומרון לשטחי מדינת ישראל, שהעלה ראש הממשלה בנימין נתניהו. חודשיים לאחר מכן יצרו אמנים, פעילים חברתיים ומשפחותיהם מכל רחבי הארץ עבודת רצפה זמנית עצומת־ממדים ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, המורכבת מהכיתוב ״העם נגד הסיפוח“. פעולה זו שאבה השראה מכתובות הענק שהציפו את כבישי וושינגטון במהלך יוני 2020 כחלק מתנועת Black Lives Matter — תנועת מחאה בינלאומית נגד אלימות משטרתית וגזענות ממוסדת כלפי שחורים, שצמחה מתוך הקהילה האפרו־אמריקאית. הכתובת ברחבת המוזיאון היתה מורכבת משלושה חלקים: המילה ״העם“, ששילבה צבעים של דגלי לאום שונים; המילה ״נגד“, על רקע עיניים מאוירות המיישירות מבט זועם, בשילוב צבר וענף של זית; והמילה ״סיפוח“, שהורכבה מאלף מדבקות שעליהן צוירו ונכתבו סיסמאות כגון ״יבוא יום ויהיה שוויון“. לעת עתה, עם או בלי קשר למחאה נגד הסיפוח, הוקפאו תהליכי החלת הריבונות בעקבות ההסכם לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ומדינות מפרץ נוספות. 

בקיץ 2011 חלקו שתי מחאות את המרחב הציבורי בתל אביב. האחת, ״מחאת האוהלים“ הבלתי נשכחת, כללה סדרה של הפגנות שהתקיימו ברחבי ישראל במחאה על מצב שוק הדיור, יוקר המחיה והנטל הכלכלי הכבד על מעמד הביניים. במקביל, החלה לתפוס תאוצה מחאת האמנים, שכחלק ממאבקם לחולל שינוי בשליטה של בעלי ההון בתרבות המקומית נאבקו למען הוספת אמן או אמנית לוועדה שהייתה אמורה לבחור מנכ״ל/ית ואוצר/ת ראשי/ת חדש/ה למוזיאון תל אביב לאמנות.

ב־11 באוגוסט, בשעה 18:30, התכנסו עשרות אמנים ואמניות, אוצרים ואוצרות, כותבים וכותבות בתחום האמנות לישיבה עממית ברחבת המוזיאון. לאחר שאישים בולטים השמיעו דברים במגפון — הדס רשף, רועי רוזן, עדו בראל, מרב מרודי ועוד — החליטו כארבעים אמנים ואמניות, כאקט סמלי, לפרוץ למוזיאון מבלי לרכוש כרטיס כניסה ולהעביר את הדיון לתוכו. בחודשים שלאחר מכן ביצעו אמנים ואמניות כמה פעולות מחאה בתוך כותלי המוזיאון. בין השאר, העלו מיצג מחאה בסגנון פלאש־מוב: האמנים הילכו בין המבקרים במוזיאון, ובשעה שנקבעה מראש נשכבו כולם על רצפת הגלריות והניחו תחת גופם פיסות לבד אדומות שדימו שלוליות דם.

בסתיו 1993 נתקלו האמנים הרב־תחומיים ניר נאדר וארז חרודי בידיעה במדור הכלכלי של עיתון הארץ על כך שרוני דיסנצ׳יק, מנכ״ל מוזיאון תל אביב לאמנות דאז, מונה לדירקטור בחברת ״לה נסיונל“ — חברת־בת של חברת הביטוח ״הפניקס“, שהייתה בבעלותו ובשליטתו של איש העסקים ואספן האמנות יוסי חכמי, אשר כיהן באותה עת גם כיושב־ראש ועדת הרכישות של המוזיאון. נאדר וחרודי, שזיהו בידיעה ביטוי לקשרי הון־שלטון־מוזיאון פסולים ולניגוד עניינים מובהק, פתחו במאבק ציבורי בנושא. הם ביקשו לחשוף את מערכת היחסים הבעייתית באמצעות פעולה אמנותית־פוליטית — במסגרתה רכשו מניות ציבוריות בחברת ״לה נסיונל“ על מנת לחייב את הזמנתם לישיבות הדירקטוריון של החברה, שתאפשר להם להיות מעודכנים בנעשה דרך קבע. בהמשך, שלחו (בעזרת עו״ד אביגדור פלדמן) מכתב למוזיאון תל אביב לאמנות, ובו דרשו את פיטוריו לאלתר של רוני דיסנצ׳יק מניהול המוזיאון. בנוסף, בקיץ 1994 שלחו לאמנים שונים כאלף גלויות, אותן כינו ״מכתבי התפקדות“, שתיארו את הפרויקט ועודדו אותם לרכוש גם הם מניות של ״לה נסיונל“. ארבעים אמנים ואמניות נענו לקריאה. לאחר שמכתבם למוזיאון תל אביב לא נענה, ערכו נאדר וחרודי ברחבת המוזיאון מפקד הכנה לבג״צ: טקס הדלקה של כתובת אש — ששאב את מאפייניו האסתטיים מטקסי תנועות הנוער וצה״ל — ובה ציטוטים של יוסי חכמי מראיון לכתב־העת סטודיו: ״אושר על ידי ההנהלה“; ״הכל חוקי“. במהלך הטקס הוקראו ציטוטים נוספים של חכמי מראיון זה. לקראת סוף 1994 התפטר דיסנצ׳יק מתפקידו, אך טען שעזיבתו אינה קשורה לקשרי העבודה שלו עם חכמי.

במשך ארבעה עשורים שוטט הצלם האמריקאי ליאון לווינסטיין (1910—1988) בניו־יורק כשהוא מצלם את העיר ואנשיה. רבים מתצלומיו מתעדים היבטים של התנהגות חברתית ואינטראקציה אנושית במרחב הציבורי, בעודם מתענגים על הצורה האנושית, על הפנים, על היד, על מחוות הגוף, על הרגע הלא מתוכנן, הפגיע, ועל הפרטים הקטנים. התצלום הפגנה מדגים רבים מהמאפיינים שבזכותם עבודתו כה מרתקת. הדרמה והמורכבות יוצרים תמונה דינמית מאוד, שבה הבעות הפנים של הצעירים ותנוחותיהם מעידות על נכונות לתנועה או לפעולה. המיקוד הסלקטיבי, החיתוך ההדוק, המסגרת המלאה והחזרה על צורות (הפנים) מכוונים את עין המתבונן למרכז הדימוי, מרבדים את מישור התמונה ויוצרים תחושת עומק.