דמיון מודרך: הסרטונים הגנוזים

האמנית שי־לי הורודי יצרה סרטונים לקראת התערוכה ״דמיון חומרי: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון“, המציגים נקודת מבט אישית של האמנית על יצירות מהאוסף. מתוך שנים עשר סרטונים, שלושה נגנזו ואינם נכללים בתצוגה הנוכחית. צוות קומפוסט הרים אותם מרצפת חדר העריכה והביאם אל הרשת, כלומר, אל הנצח. צפייה מהנה.

ככל שהמוסד המוזיאלי הולך ופונה לציבור רחב יותר, כך עולה הצורך לתקשר עם הקהל בצורה ברורה יותר, ולהיות מובנים גם למי שאינו עוסק בתחום האמנות. הפעלים ”לתווך“ ו”להנגיש“ הפכו לאימת מחלקות התוכן במוזיאון, שנעות בין הרצון לדבר בשפה של העולם המקצועי ובין הדרישה לארח את קהל המוזיאון בסבר פנים יפות, ובעיקר בטקסט בהיר וקריא.

וכך, אולי, הפכו טקסטים רבים לדפי מידע שמסבירים את תהליך העבודה ומקורות ההשראה, ומציינים פרטים ביוגרפיים על האמנ.ית, או אִזכור לעבודת אמנות מוכרת יותר שהיצירה דומה לה. במילים אחרות — טקסטים המפרטים את כל מה שלא נמצא ביצירה עצמה.

במסגרת עבודתה עם אנשים עם מוגבלות שכלית, יצרה שי־לי הורודי מספר סרטונים על יצירות אמנות, בניסיון להתמודד עם נושאים כמו מזל וחוסר מזל (על הציור שחקני הקלפים של פול סזאן) או פחד ושליטה (על ציור הסוס הלבן ששמו צבי של אנרי דה טולוז־לוטרק). ניתוח יצירה עבור אנשים עם מוגבלות שכלית הכתיב סוג אחר של כתיבה על אמנות, והניב טקסט נוגע ללב שנשאר בגבולות הציור עצמו ומתמקד ברגשות שהוא מעלה.

על רקע סרטונים אלו, הזמינה דלית מתתיהו, אוצרת התערוכה ”דמיון חומרי: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון“, את הורודי לבחור עבודות מהתערוכה, וליצור סרטונים מונגשים בתקווה שירחיבו את המהלך הכללי של התערוכה — ניסיון לדבר בשפה החומרית של העבודות באוסף. תשעה סרטונים מוקרנים בגלריה, ושלושה סרטונים, על ציורים של אשל־גרשוני, גוטמן ופלדי, מוצגים לראשונה כאן במגזין.

בפינת ישיבה בתערוכה, בין האולם אדמה מובטחת לאולם ספינת אוויר, מוקרנים הסרטונים. בכל סרטון הורודי מתמקדת ביצירה אחת מהאוסף, ומדברת עליה בזמן שהמצלמה משוטטת על פני השטח שלה. וכך כתוב על המדבקה סמוך למסך:

״הסרטונים המוצגים כאן הוכנו במטרה להנגיש מבחר מהיצירות המוצגות בתערוכת האוסף לאנשים עם מוגבלות שכלית. מהם הדברים שגורמים ליצירה, או לטקסט, להיעשות נגישים למי שיש להם מוגבלות שכלית? אותם דברים שפועלים גם על מי שאין להם מוגבלות. הסרטונים אינם מכוונים להעברת ידע; במקום זאת יש בהם ניסיון ללכת דרך קצרה יחד — דרך שעוברת בעין וגם בלב. אנחנו יודעים שהבנו משהו כשמרגישים תחושה כזאת, שנקראת ״הבנה“. התחושה הזאת דומה מאוד למה שמרגישים כשנזכרים במשהו. הבנה איננה הצלחה ״להכניס פנימה“, אל תוכנו, משהו חיצוני; הבנה מתרחשת כשאנחנו מצליחים למצוא בתוכנו את הדבר שזיהינו בחוץ.“

הורודי עושה הבחנה בין ”לדעת“ ובין ”להבין“, במילותיה: ”פרטי מידע כמו השנה שבה צויר ציור, הזרם האמנותי שאליו נהוג לשייך אותו והטכניקה שבה הוא צויר, ייתכן שלא יופיעו בטקסט הנגיש. פרטי מידע מהסוג הזה לרוב לא מותירים שום רושם על מי שיש לו מוגבלות. הם גם כנראה לא יותירו רושם רב על מי שאין לו מוגבלות. פרטי מידע מהסוג הזה מדלגים על הלב ועל העין ועושים מהמוח מחסן.“

לרוב, דפי המידע שמודבקים על קירות הגלריות מנוסחים באופן חסר פנים ושם, נוסח שמנסה לשדר אובייקטיביות. בסרטונים הורודי עושה בדיוק את ההפך: היא משתמשת בעיניה הסובייקטיביות כדי להביט, ובקולה הפרטי כדי להעביר את שהיא רואה. בקולה, היא מוסרת דבר בעל ערך רב — היא משאילה לנו לכמה רגעים את נקודת המבט שלה.

שלושת הסרטונים שמוצגים כאן הוכנו עבור התערוכה דמיון חומרי: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון

.