במוזיאון תל אביב לאמנות ישנם 18 פסלים מעשה ידיה של חנה אורלוף (1888–1968). עבור כל פריט באוסף המוזיאון קיים תיק יצירה במחלקת הרישום.
במהלך מחקר על אוסף הפיסול של אורלוף מ־1919, התגלה צילום שבו היא מתועדת יחד עם אישה נוספת וגבר צעיר (וכנראה דמות נוספת שצילמה את התמונה) בסלון ביתה. הם נראים מחויכים, נינוחים ולבושים בהידור לקראת יציאה לבילוי משותף. אורלוף יושבת מימין על הספה, אישה נוספת יושבת באמצע וגבר צעיר בחליפה ועניבה משמאל.
הצילום הצית בי סקרנות, שהובילה אותי למסע בילוש וחקר אחר עקבותיו. שאלות רבות התעוררו: מי האנשים הנוספים בתמונה? היכן ומתי צולם? באילו נסיבות? מהן היצירות התלויות על הקירות? ומיהו הצלם שדמותו נעדרת מהתמונה אך בכל זאת נוכח בצילום?
הצילום התגלה בתוך תיק היצירה:
הרקדנית, 1919, עץ, 70x13x20
זהו פסל עץ של רקדנית העומדת על בהונות רגליה המשוכלות וידיה מורמת לצד פניה. תחושת התנועה של הרקדנית נובעת מהתנוחה הסיבובית של הרגליים ומקצב הגלי שחוזר באופן קצבי באגן הירכיים, החזה, בראש ובשיער. בפסל בולט יסוד קשוטי — הקווים המעוגלים החלקים והשיער הגלי, לצד פנים נטולות סימן היכר אינטימי. הפסל בצילום מונח על שידה בפינה השמאלית של החדר, כמו מתבוננת על ההתרחשות מלמעלה.
הפסל הרקדנית נתרם לאוסף מוזיאון תל אביב לאמנות יחד עם קבוצה של פסלים מודרניים, על ידי בני הזוג וולך בשנת 1997. זהו צילום הצבה של אוסף וולך מ־2010, בו קיימות יצירות מופת של טובי אמני המאה ה־20: אלברטו ג׳קומטי, אלכסנדר קלדר, ז׳אן ארפ, פרננדו בוטרו ועוד. אורלוף היא הפסלת היחידה המיוצגת באוסף.
בזיכרונותיה אורלוף מספרת על קשריה עם אמנים נוספים, חברי קבוצת ״אסכולת פריז“, ביניהם אמדאו מודיליאני, ז׳יל פסקין, ז׳ורז קארס וחיים סוטין. סיפוריה נאספו ואוגדו בספר חנה אורלוף מאת ד״ר חיים גמזו ב־1949, בו מגוללת אורלוף את זיכרונותיה מפריז של תחילת המאה ה־20.
רישום של מודיליאני בו צייר את חנה אורלוף על גבי מעטפה ב־1915, עליו הוא כתב בעברית: ״חנה בת רפאל“. ברבים מיצירותיו מודיליאני נהג לרשום את שמות היושבים לפניו בצרפתית על גבי הציור, אך הפעם ביקש במיוחד מאורלוף שתראה לו כיצד כותבים את שמה בעברית.
לאחר קריאה בזיכרונותיה של אורלוף, התגלתה זהותו של האדם היושב משמאל בחיוך מעט מבויש, כשידו מושטת לעבר המאפרה. זהו חיים סוטין (1893—1943), ידיד קרוב של מודיליאני ושל אורלוף, שנהג לבקר בביתה לעתים קרובות. סוטין נולד ב־1893 בעיירה ליד מינסק ברוסיה, למשפחה מסורתית שלא ראתה בעין יפה את רצונו לצייר. הוא הגיע לפריז ב־1911.
כך אורלוף מתארת אותו: ״בדרך כלל היה סוטין איש שתקן, מכונס בתוכו, ורק לעיתים רחוקות היה מדבר על עצמו, על חייו; […] הגם שסוטין לא עשה רושם מיוחד בחיצוניותו, היה בו משהו מיוחד… הוא ידע כיצד להתנהג בחברה ולא בז לנימוסים המקובלים בה. היה ביישן מטבעו, צנוע, אך מיד אפשר היה להרגיש כי עם כל פשטותו מכיר איש זה את ערכו“.
הציורים על הקיר נותרו בגדר תעלומה — שני הציורים משמאל היו מאוד לא ברורים, אך בציור הימני ניתן היה להבחין בדמות אישה עם כיסוי ראש. ייתכן שמדובר בציור של חבר קרוב, מישהו אהוב. אורלוף מספרת שהחליפה עבודות אמנות עם צייר יהודי בשם ז׳ורז׳ קארס (1880—1945), ״הוא היה ידידו של פסקין, בביתו הכרתי אותו, […] מאז נתיידדנו והיינו נפגשים לשיחה בבית קפה. הוא נהג גם לבוא לביתי ואני התחלתי לפסל את דיוקנו. עשינו חליפין — נתתי לו את הפרוטומה והוא נתן לי אחת מתמונותיו“.
בחיפוש קצר תחת שמו של קארס נמצא הציור אישה עם צעיף ירוק (1930). קארס כנראה נתן לאורלוף את הסקיצה הראשונית לציור, שנמצא היום באוסף במרכז פומפידו לאמנות עכשווית בפריז.
באופן מפתיע, עבודות נוספות של קארס שמורות באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות. קארס, במקור מגרמניה, היה חלק מקבוצת האמנים היהודים שהתגוררו ברובע מונמארטר שבפריז בתחילת המאה ה־20. הוא היה אמן פעיל ומוערך, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שקע בדיכאון. למרות שקיבל מקלט מדיני בשווייץ (לשם ברח יחד עם אורלוף), הוא התאבד ערב חזרתו לפריז, כשנודע לו על אובדן משפחתו וקרוביו במלחמה.
דרך צילום זה התגלה צייר נפלא שיצירותיו ועבודתו טרם זכו להתעמקות ראויה — גרעין להמשך מחקר.
מי היא האישה היושבת במרכז? ייתכן כי זוהי גרדה מיכאליס, המטפלת של חיים סוטין. מיכאליס הייתה אחות גרמניה יהודייה שברחה לפריז ב־1935, התגוררה עם סוטין בתור המטפלת שלו והוא נקשר אליה מאוד. אך בהתבוננות נוספת נראה כי היושבים בחדר נינוחים מדי מכדי שיהיה זה בילוי בשנות המלחמה. פנייה אל ארין יוסטמן טמיר, נכדתה של אורלוף האחראית היום על אוסף אורלוף בפריז, הניבה את התשובה הבאה: ״The woman in the middle is the painter Olga Sacharoff, most probably her husband the photographer Lioyd took the picture“.
אם כן, במרכז יושבת הציירת אולגה סחרוף (1889—1967), ציירת סוריאליסטית שהייתה מקורבת לחוגי האוונגרד בפריז. בן זוגה, אוטו לויד, היה צלם במקצועו, והוא ככל הנראה מי שעומד מאחורי המצלמה.
הסטודיו של חנה אורלוף בפריז פעיל גם היום ומשמש כמרכז מבקרים ועיון. באתר האינטרנט של המקום ישנו סרטון קצר המסביר על פעילות המקום, ולרגע המצלמה חולפת על פני שולחן הקפה בעל שתי קומות העשוי עץ! בהמשך הסרטון ניתן לזהות גם את ציורו של קארס תלוי מעל שולחן האוכל. אותם החפצים מדירתה של אורלוף שצולמו בשחור לבן לפני כמעט 90 שנה, עדיין קיימים, חיים ונושמים את יצירתה.
יצירות אמנות הן, פעמים רבות, קפסולת זמן שדרכה אפשר להגיע לסיפור רחב יותר. התצלום פתח צוהר להתבונן בחוג החברתי והפוליטי של האמנית, נסיבות חייה וקשריה המקצועיים. כמו כן, באמצעות מחקר קטן זה, נוצרת הזדמנות ללמוד על אמנים פחות מוכרים, בני אותה התקופה, ולגלות יצירות הקיימות באוסף המוזיאון, אך טרם נחקרו או זכו להתייחסות מספקת. העבודה המוזיאלית לרוב ממוקדת בפרויקטים ייעודיים עם תאריך סיום בהול (כמו עבודה על תערוכה או קטלוג). אך לפעמים דווקא המחקר שנעשה ״על הדרך“ יכול להיות מפתח לתגליות מפתיעות ואף לסמן כיוונים לתערוכות עתידיות.