זהב על בוץ: התכשיטים של ביאנקה

האמנית ביאנקה אשל־גרשוני הלכה לעולמה באפריל 2020. היא בילתה את שנותיה האחרונות בביתה ברעננה שהיה גם הסטודיו שלה, עמוס בפסלים פרי ידיה — ״החברים שלי“, כפי שנהגה לכנותם. בביקור בביתה לפני כשנתיים קבוצת אובייקטים קטנים צדה את עיני. זיהיתי אותם כתכשיטים, אך לא הצלחתי לפענח איך בדיוק עונדים אותם. ביאנקה הדגימה לבקשתי כיצד לחבר אותם לגוף. הייתה למשל טבעת שמושחלת על ארבע אצבעות ומרגישה כמו כפפה כבדה, ועגיל שנשען על האוזן מבחוץ ומתפזר על כל קו הפרופיל, כך שהוא מעטר את צד הפנים מקצה הראש ועד הסנטר. ברגע אחד התכשיטים הפסיקו להיות חפצים דוממים, ואף חרגו מעבר לעיטור במובן פשוט. הם היו יוצאי דופן ועם זאת הרגישו טבעיים כשהצטרפו לגוף כאיבר חדש.  

אשל־גרשוני זכתה להכרה עבור תכשיטיה בזמן שנוצרו. הם הוצגו בתערוכות וזכו בפרסים רבים, ובשדה האמנות התקבלו כיצירות אמנות לכל דבר. האוצר יונה פישר, שאצר תערוכת תכשיטים של ביאנקה במוזיאון ישראל ב־1977, מאפיין את התכשיט שלה כ״יצירת פיסול זעירה לגוף“. ואכן, היא הייתה מפסלת את התכשיטים לפי מידות גופה — הטבעות מדויקות של כפות ידיה, היקף צווארה ופיתולי האוזן שלה עצמה. בראיון עם האוצרת שרה ברייטברג־סמל מ־1995 מסבירה אשל־גרשוני: ״התכשיט מעובד גם בצדו הלא נראה, זה שקרוב לגוף. אני לא יכולה להעלות בדעתי תכשיט שיהיה מת מהצד שנוגע בגוף“. 

מבט על יצירתה של ביאנקה מאיר את הכישרון שלה לשזור יחד אופני הסתכלות שונים. היא מייצרת אובייקטים שכופים על המתבונן בהם ללכד את המבט המקיף יחד עם המבט החזיתי. התכשיטים שלה משלבים בין צירי התבוננות סיבוביים שבאמצעותם תופסים פיסול ובין אלה המרחקיים של ציור.

שושלת אורגנית

אשל־גרשוני נישאה לאמן משה גרשוני ב־1964. יחסיהם ודרך עבודתם הייצרית הולידו השפעות הדדיות מהותיות, ועל אף שדרכם הרומנטית הסתיימה בתחילת שנות השמונים, נדמה שהחותם שהשאירו אחת על השני הדהד ביצירתם שנים קדימה. 

באמצע שנות השבעים צילם משה את תכשיטיה של ביאנקה בחצר ביתם המשותף ברעננה. בצילומים הגינה מחליפה את הגוף — התכשיטים מעטרים ענף של עץ, ברז מים או אדמה בוצית. הקשר החזק שאשל־גרשוני מתארת עם הגוף עובר לטבע, דרך המבט והמגע של הצלם. 

חלק מהתכשיטים מצולמים כשהם מונחים על דפי עיתון, כשבויים שמוכרחים להוכיח שהם חיים באמצעות עיתון יומי. תכשיט קטן בצורת פרח זהוב מונח על גבי תמונה בשחור לבן — תצלום ישן של משפחתו של גרשוני — שהופיעה בעבודתו מ־1970, ״אבי זקני“. בעבודה המקורית מסמן גרשוני את סבו, שיושב במרכז התמונה, בעיגול שחור. לצד התמונה הוא כותב: ״משה בן פלוני — גלף עץ“. בפרשנות המקובלת של עבודה זו, הכוונה של גרשוני היא לסמן כיצד העיסוק באמנות עבר אליו מסבו, שעל שמו הוא קרוי, משל היותו אמן אינו אלא מטען גנטי, אולי אפילו גזירת גורל.

בעיבוד המדובר של עבודה זו מניח גרשוני את התכשיט של אשל־גרשוני על פניו של הסב, במרכז הסימון, לצד פרח היביסקוס אדום. כך הוא משלב, במחווה חזקה שאינה מובנת מאליה, את יצירתה של ביאנקה ואותה עצמה בשושלת המשפחתית האינטימית שלו. ההטמעה של עבודתה של אשל־גרשוני אל תוך אחת מיצירותיו האישיות ביותר מסמנת קשר עמוק וגורלי בין השניים.